פסק-דין בתיק עפ"ג 6320-08-12

לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט השלום בפתח תקווה (כב' השופטת מימון שעשוע), מיום 15.7.12 בת"פ 34521-08-10 לפיו הורשע המערער עפ"י הודאתו בעבירה  של התפרצות לדירה  וגניבה , לפי סעיף 406(ב)+ 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: " החוק"), בעבירה של הסתייעות ברכב  לביצוע פשע בצוותא , לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה + סעיף 29 לחוק  ובעבירה של החזקת סכין שלא כדין , לפי סעיף 186(א) לחוק.

המערער נידון ל- 10 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו, ול- 8 חודשי מאסר על תנאי ו- 6 חודשי מאסר על תנאי בתנאים המפורטים בגזר הדין.

הערעור מופנה כנגד חומרת עונש המאסר בפועל.

עיקרי העובדות:

המערער, יליד 1963, הורשע  בכך שביום 12.8.10 נסע ברכבו ביחד עם אחר (נאשם 1 בתיק הנ"ל) ברחובות פתח תקווה. המערער והאחר פרצו לביתה של המתלוננת באמצעות מפתח מותאם או גנוב או בדרך אחרת וגנבו מהדירה כ- 95 תכשיטים שונים של המתלוננת ובתה. בחיפוש שנערך ברכבו של המערער, נמצא בתחתית דלת הנהג, סכין שהחזיק שלא כדין.

תסקיר המבחן

1.         מהתסקיר שהוגש לגבי המערער עולה, כי הוא נשוי ואב ל- 4 ילדים, מכור נקי מסמים. הוא עובד בחלוקת עיתונים בבקרים וכמוכר נעליים בהמשך היום. בעברו הרחוק היה מעורב בפלילים על רקע התמכרותו לסמים, אך מאז שנגמל מכך לפני כ- 20 שנה הוא מנהל אורח חיים נורמטיבי. עוד צוין, כי המערער גדל בתנאים סוציו אקונומיים ירודים, סיים 10 שנות לימוד ובאותה תקופה החל להשתמש בסמים, גויס לצה"ל וריצה חצי שנת מאסר במהלך שירותו בגין שימוש בסמים. לאחר שחרורו הוא החל לעבוד כמוכר בשוק ושימושו בסמים גבר עד לידת בתו השנייה, אז עבר גמילה וכיום הינו נקי. הוא השתתף לאורך השנים בקבוצות תמיכה ומסר בדיקת שתן שנמצאה נקייה.

המערער לקח אחריות על ביצוע העבירות והסביר כי בתקופה שעבר אותן אביו גסס ממחלה ממארת והוא ליווה אותו לטיפולים רבים. ההתדרדרות במצבו של אביו השפיעה עליו ועל רקע תחושת זעם וריקנות הוא ביצע את העבירות. קצינת המבחן העריכה, כי המערער הבין את חומרת מעשיו והביע חרטה כנה וצער על ביצוע העבירות. ההתרשמות היתה, כי העבירות בוצעו על רקע אירוע משברי בחייו וכי הוא ימשיך ויפעל לשקם את עצמו כשם שעשה  בשנים האחרונות.  קצינת המבחן המליצה שלא להטיל עליו עונש מאסר בפועל בכדי לא להפגישו עם החברה העבריינית ממנה ניתק את עצמו ובמידה ויוטל עונש של מאסר לריצוי בעבודות שירות ההמלצה היא שיהיה למשך תקופה קצרה בכדי שלא לפגוע  בפרנסתו  ולחזק את תהליך השיקום בו הוא נמצא.

גזר הדין של בימ"ש קמא

1.         בימ"ש קמא קבע כי מתחם הענישה בגין עבירות התפרצות וגניבה בצוותא והחזקת סכין, בהצטברן , לאור עקרון ההלימה והאינטרס הציבורי בהגנה על האזרח, הינו בין עשרה חודשים לשנתיים.

2.         מבחינת המערער מדובר במעידה חד פעמית על רקע משבר אך עם זאת, טיב העבירה, ההכנה המוקדמת, תוך הסתייעות ברכבו, וביצועה בצוותא עם אחר, בעל עבר פלילי, מלמדים כי אין מדובר ברגע של אובדן עשתונות אלא בתכנון מראש לפגוע ברכוש הזולת למטרת בצע כסף ללא כל קשר וזיקה סבירים בין התנהלות עבריינית חמורה זו לבין מצבו הרפואי הקשה  של האב.

3.         בימ"ש קמא קבע, כי אין מקום להשוות את עונשו של המערער לעונשו של האחר, שבעניינו תוקן כתב האישום לקולא עקב קושי ראייתי, לעבירה של סיוע להתפרצות והוא לא הורשע בעבירה של החזקת סכין. עם זאת, ולאור עקרון אחידות הענישה, בהתחשב במעברו המכביד של האחר ובמאסרים על תנאי שהיו תלויים נגדו, יש כדי להשפיע למיתון גזר הדין ולהביא אותו לרף התחתון במתחם הענישה.

4.         בימ"ש קמא שקל לקולא את הודאת המערער, חסכון בזמן השיפוטי  והחזרת הרכוש הגנוב, כך שלמתלוננת לא נגרם נזק כספי משמעותי.

נימוקי הערעור:

1.         בפתח הודעת הערעור ובטיעוניו בפנינו השווה ב"כ המערער את המערער לאחר, שהוא בעל עבר פלילי עשיר ומכביד, ולאחר שכתב האישום תוקן בעניינו הוא צירף תיק נוסף שהתנהל נגדו. כמו כן לחובת האחר היו תלויים ועומדים שני מאסרים מותנים והם הופעלו בחופף ובמצטבר. בימ"ש קמא השית על האחר, עקב כיבוד הסדר הטיעון שנחתם בין הצדדים, עונש של 10  חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו בגין שתי תקופות בהן היה עצור.

2.         בימ"ש קמא ערך אבחנה שגויה בין ענישתו של המערער לענישת האחר, שהובילה לענישה זהה של השניים חרף השוני המהותי ביניהם. האחר היה שותף לכל דבר ועניין לעבירה המיוחסת למערער. גם אם היה קושי ראייתי להרשעתו ומדובר בעבירה של סיוע בה הורשע האחר הרי שהנסיבות של האחר חמורות משל המערער והן: עברו הפלילי המכביד, 3 מאסרים על תנאי בני הפעלה, צירוף תיק בגין בריחה ממעצר וניכוי תקופת המעצר שהסתכמה בארבעה חודשים בעוד שביחס למערער נוכו 6 ימי מעצר.

3.         תסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו של המערער הינו חיובי וטעה בימ"ש קמא שלא קיבל את המלצתו שלא להשית על המערער עונש מאסר לריצוי בפועל לצורך חיזוק הליך השיקום בו הוא מצוי.

בימ"ש קמא טעה כאשר ביכר בנסיבות המקרה דנן ענישה בדמות מאסר בפועל. לכל היותר ניתן היה להסתפק במאסר על דרך עבודות שירות.